<h1>ספר התרומות שער ל"ה חלק ב'</h1>
<h2>דף כב.</h2>
גרסינן בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"א] ההוא ערבא דאבוהון דיתמי דפרע למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי, רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה, ויתמי לאו בני מעבד מצוה אינון. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה. ושילינן מאי ביניהו, איכא ביניהו בשחייב מודה, א"נ שמתוה ומת בשמתיה. והלכתא כרב הונא בין בשחייב מודה בין שמתוה ומית בשמתיה. והוא הדין במית בגו זמניה. והאי דשלחו מתם הני, לאו למעוטי תוך זמן, אלא מעשה שהיה כך היה, שעל ידי מעשה נשאלה שאלה מהם והשיבו בלשון השאלה. וכן סברת רוב המורים ז"ל. והא מילתא מוקי לה ה"ר זרחיה ז"ל ביתומים קטנים, ולהכי נקט מקמי דלודעינהו, שאלו הודיעם הערב ליתומים ותבעם בדין כשם שהם היו פטורין מפני שהם קטנים, כך הערב פטור, שאין הערב חייב אלא במה שיתחייב הלוה, ע"כ. אך הראב"ד ב"ר יצחק ז"ל אוקמה ביתומים גדולים, ודוקא כשפרע ולא הודיעם שחזר לגבי הערב מלוה על פה, דלא גבי מיתמי, הא אודעינהו ולא פרעו והיה תובע ליתומים הגדולים אין הכי נמי שהיה גובה מהן בכח השטר. ואלו היו היתומים קטנים אפילו כי אודועינהו אין נזקקין להם, כדאיתה בערכין. וכתוב בספר כתוב שם, א"א מה שדקדק אדוני הרב חמי ז"ל יפה דקדק, אבל הפירוש שפירש לא טוב בעיני, דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו קאמר סתם, משמע שאין חייבין בשום מצוה, ואי בגדולים נהי דבמלוה על פה אינן חייבין דלגבי ערב ליכא משום נעילת דלת, וכל שכן דמשום מצוה ליכא, ומאי איצטריך למימר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ועוד כיון דלגבי מלוה חייבין נינהו, דהא מלוה בשטר היא, לגבי ערב אמאי פקע שעבודיהו מהנהו נכסים. אלא ודאי ביתומים קטנים, מיהו בני דעת הוו, דאי הוה מודע להו ואמרי זיל פרעיה ואנן פרעינן לך מיחייבי למפרעיה, דהוה ליה כפעוטות שמקחן מקח במטלטלין. ואלו אמרי יהבינן כך וכך לצדקה מיחייבי, והא נמי דכוותה היא. ורב הונא דאמר אימר צררי אתפסיה לוה למלוה ומשום הכי קטנים פטורים, ולכי גדלי חקרי ליה למילתא. זהו דרך הישר לדעתי, ולא כשאמר בעל החיבור הזה, כי לדבריו כל שכן כשפרע שפשע בעצמו ולמה יתחייבו היתומים הקטנים בשביל שפרע, וכי הייתי סבור שיהא כחו גדול יותר משל מלוה התופס שטרו עליהם שאינו יכול לגבותו מהם. ועוד מה שאמר דאלו אודעינהו היה פטור מנא ליה. ואני אומר לעולם גובה מן הערב, דהוה ליה כמי שאין לו נכסים [ללוה], הואיל והם לאו בני פרעון נינהו. תדע דאילו לא ירתי מאבוהון מי לא מיפרע מן הערב, אלא למאי שוייה ערב, וכל שכן הכא דגבי מיניה. וזהו האמת כי עיקר ערבות שאדם שואל מפני שאדם חושש למיתה או שלא יהיה לו נכסים ליפרע מן הלוה, ע"כ. ולענין פסק דינא הכי הוא דקי"ל דהלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דחייש לצררי. והלכך אם מת הלוה וקדם הערב קודם שיודיע את היורשים ופרע החוב, אם נודע לנו שלא פרע הלוה שטר חובו קודם שימות, כגון שהודה בו או שנדוהו ומת בנדויו או שלא הגיע עדין זמן המלוה לגבות, הרי זה חוזר וגובה מן היורשין כל מה שפרע, אע"פ שחזר אחר הפרעון כמלוה על פה הרי הוא נגבה מן היתומים על הדרכים הללו.
